הנדסת הספק מאור בע"מ נ' עירית אור יהודה

פסק די ו

עניינה של תובענה זו הוא בהסכם שנכרת בין הצדדים בחודש יוני 2004 ולפיו התחייבה התובעת לספק לנתבעת בקרי חשמל [ להלן: "הבקרים" ] אשר יופעלו במרכזיות חשמל תאורת רחוב אצל הנתבעת ואשר מטרתם וייחודם הוא שהשימוש בהם יש בו כדי להביא ליעילות ניצול החשמל ולהפחתת צריכת האנרגיה החשמלית בתאורת הרחובות שבניהול הנתבעת; אין מחלוקת בין הצדדים על כריתת ההסכם ותוכנו והוא צורף כנספח א' לתצהירו של מנכ"ל התובעת מר אבי קפלן ומאוזכר כנתון בסעיפים 2 לתצהירי מנכ"ל הנתבעת מר יובל אמיר ומתאם המנהל והלוגיסטיקה של הנתבעת מר דוד חמאני [ להלן: "ההסכם", "קפלן", "אמיר" ו "חמאני" בהתאמה ].

אין חולק על כך שהבקרים סופקו וכי תמורת השימוש בהם, כפי המפורט בהסכם, שולמה על ידי הנתבעת לתובעת עד לסוף חודש אוגוסט 2005.

ביום 16.3.06 שלח אמיר מכתב לתובעת ולפיו הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול ההתקשרות החל מיום 30.5.06 בהסתמך על זכותה לעשות כן לפי סעיף 6.ד להסכם.

הצדדים דנו רבות בסיכומיהם בשאלת זכותה של הנתבעת לבטל את ההסכם על פי סעיף 6.ד. הנ"ל, שניסוחו אינו יכול להוות דוגמא לניסוח בהיר של תנאי לחוזה, אולם שאלת פרשנותו מיותרת לחלוטין בנסיבות המקרה.

הסיבה לגישתי הנ"ל נובעת מהסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים ביום 8.4.10 ואשר תוכנו המהותי נשכח כנראה על ידי באי כחם.

לפי אותו הסדר, הוסכם על הצדדים כי עניינה של התביעה הוא לתשלום דמי השכירות עבור הבקרים לתקופה של 9 חודשים החל מחודש ספטמבר 2005 וכלה בחודש יוני 2006.

לאור כך, נמנו באי כח הצדדים והסכימו כי המצהירים מטעם הצדדים ונותן חוות דעת מטעם הנתבעת, ד"ר משה הירש [ להלן: "ד"ר הירש" ] לא יחקרו וסיכומי הצדדים יוגשו בהתאם.

גם בית המשפט נתן את ידו, כמסתבר שלא לצורך, להסכמה זו, והסכים שלא כדרכו, כי סיכומי הצדדים יהיו באורך של 10 עמודים, יותר מכפל הסיכומים שבית משפט זה מתיר במקרה רגיל; מתברר כי ככל שיינתן להם, כך ירצו עוד ובאי כח התובעת, לדוגמא, אשר ניצלה את מלוא ההקצבה, לא עמדו בפיתוי להאריך באופן מעשי את סיכומיהם על ידי הקטנת גופן האותיות שנקבע על ידי בהחלטה הנ"ל.

אני מציין דברים אלה שכן סיכומי הצדדים הרחיבו הרחק מעבר לדרוש והפליגו לימים רחוקים של פלוגתאות שאינן רלבנטיות עוד, לעניין זכות הנתבעת לבטל את ההתקשרות, האם עדויות כאלו או אחרות הרחיבו את יריעת התביעה שלא כדין ועוד כהנה וכהנה עניינים שונים שאין בהם צורך ואין בדעתי לדון בהם לבד משאלה אחת והיא זכאות התובעת לקבל את דמי השכירות עבור אותם תשעה חודשי שימוש בבקרים וקביעתם של דמי שכירות אלה ככל הנדרש.

לפי סעיף 8 להסכם, ובייחוד סעיפים קטנים א' ו ב' שם, נגזרים דמי השכירות עבור הבקרים מהחיסכון שייגרם מהשימוש בהם, כך שהנתבעת אמורה לשלם לתובעת שיעור שהוא מחצית מהחיסכון השנתי שתפיק מהשימוש בבקרים.

הצדדים נחלקו, עובר להגשת התביעה ולאחריה, בשאלה האם נוצר חיסכון כאמור ומה היה שיעורו וכיצד יימדד, למרות שבסעיף 8 להסכם נקבעו דרכי הבדיקה של שיעור הצריכה של החשמל קודם ולאחר תחילת השימוש בבקרים; מאידך נראה כי לאחר הגשת חוות דעתו של ד"ר הירש, מקובלת עמדתו לעניין צורת הבדיקה ותוצאותיה על הצדדים הגם שד"ר הירש היה עד מומחה מטעם הנתבעת בלבד [ ראה: סעיף 38 לסיכומי טענות הנתבעת וסעיפים 20, 37 עד 40 ו 44 רישא לסיכומי טענות התובעת ].

מקובל עלי על כן להסתמך בעיקרו על חוות דעתו של ד"ר הירש, בהיותו מוסכם על הצדדים, לפחות בחלק חוות הדעת הרלבנטי לכאן, בהיותו מומחה בעל ניסיון וידע רב, כעולה מהפתיח לחוות דעתו ובהיותו, יחסית, ניטראלי לתוצאות הדיון.

על פי ממצאיו של ד"ר הירש, החיסכון השנתי באנרגיה צריך היה להביא לחיוב הנתבעת בתשלום של -.40,000 ₪ בשנה השניה, כאשר מבחינתו השנה השניה היא פרק הזמן שבין ספטמבר 2005 ועד יוני 2006 [ פיסקה שניה בסעיף (4) בעמ' 7 לחוות דעתו של ד"ר הירש ].

לטעמי יש לתקן את האמור לעיל כלפי מעלה במידה מסוימת מחד, ולא להפחית ממנו מאידך כפי שאסביר להלן.

עילתו של התיקון כלפי מעלה היא בתוספת של עומסי אנרגיה על ידי הנתבעת, כפי זכותה כמובן, על מערכת התאורה, דבר שיש בו כדי לעוות את התוצאה המתקבלת מבדיקה השוואתית של ביצועי הבקרים.

כך, גם אם ממלאים הבקרים את יעודם ומפחיתים את הצריכה במצב נתון באחוז מסוים, הרי בשנה הבאה, אם נוספו פנסי תאורה במערכת החשמל של הנתבעת, צריכת החשמל תגבר ואת החיסכון יש להתאים ולשקלל בהתחשב בצריכה הנוספת.

דברים אלה נלקחו על ידי הצדדים בחשבון בסעיף 8 להסכם.

בבוא ד"ר הירש לבצע את חישוביו, הוא הביא בחשבון צריכה נוספת של הנתבעת שצריכה להיות מותאמת כאמור, בשיעור שנתי של 4% [ סעיף 3 עמ' 2 לחוות הדעת ].

בשיעור האמור אין די.